כתיבה ועריכה: ברכי קרביץ
י"א בניסן, קומה 12, מגדל כלשהו, גבול בני ברק רמת גן.
7:45
את נוחתת בעמדה שלך, מאחורייך מהלך שלם של קימה, התארגנות, ריצה, נסיעה. את מתרווחת, מתמקמת, שלושים שניות של שקט וטלפון מהבית, מתקשרים לברר על צבע הגרביון, התיק של הפצפון, מה ההספקים להיום ועוד כיד הדמיון.
8:00
שקט מהגזרה, כנראה הסתדרו. הצדיק שלך בתפילה של בינהזמנים ואת נכנסת לעניינים, פותחת רשימת משימות ומתחילה לתקתק, פגישה בעוד שעתיים, צריך לעדכן את שאר הצוות, להתייעץ עם רות ממחלקת הכספים, התוכן של המצגת עוד לא סגור, ויש שם גם כמה שאלות לברור, את נשאבת, את עובדת, לא סתם עובדת, את טובה כך אומרים כולם וצודקים.
9:32
העניינים מתחילים להיכנס לשליטה, הצוות מסונכרן, המצגת מוכנה, וטלפון מהשכנה. היא שואלת אם אפשר להשתמש בשואב האבק שלך.
בטח, את עונה לה, רק שהוא עדיין במחסן. במחסן? היא מתפלאה, השכנה, י' בניסן והוא במחסן? כן, את עונה ומנסה לשמור על יציבות בקולך, עוד לא הגעתי למיטות. איזה מיטות? מתפלאה המורה מהדלת ממול, מיטות זה כבר בד', השואב זה למסילות של החלונות. בשלב הזה את מודיעה לה שהמחסן פתוח ושאת חייבת לסיים כי את בעבודה וטלפונים זה גזל זמן.
10:40
הפגישה הסתיימה ב"ה בהצלחה ואתן מתקבצות לכמה דקות של מנוחה, את נאנחת ושבי, ההיא עם התאומים בני שנה, אומרת, מה את נאנחת? יש לך רק ילד אחד, דמייני אותי עם תאומים בני שנה, אין, אין אין סיכוי לעשות משהו ועד שהם נרדמים אני כבר הרוגה בעצמי, יאווווש! פשוט יאוש!
את מדברת? קופצת אסתי, יש לך אחיות, הן באות לעזור לפעמים, אני הקטנה בבית! הקטנה! את יודעת מה זה אומר? שפרט לעומס שלי, גם להורים שלי אין מי שיעזור אז אני משתדלת לשמור יום אחד לפחות בשביל לצאת אליהם!
מה את משווה, מתעצבנת מיכלי, בעלך בבינהזמנים, הוא בטח מסיים חצי בית בזמן שאת בעבודה, את יודעת שבעלי לא זמין עד בדיקת חמץ ממש!
והכי מעצבן, זה להגיע הביתה ולגלות שהשכנות שלך, הנשמות הטובות, מוציאות מהתנור עוגות פסחיות, מזדעזעת מישהי, או סיימו חדרים ויצאו לקניות בנחת כשאת בקושי מיינת שני מדפים וחצי וגאה בעצמך על ההספק.
11:10
את פורשת אפופת מחשבות, מתיישבת באנחה ומנסה לחזור לרשימת המטלות. מולך בעמדה, רכונה תהילה על המסך לפני סיום פרויקט, פניה קמטי ריכוז והיא כל כולה שורות של קוד, את תוהה לרגע מדוע פרשה מהשיח הפסחי.
בחורות, את אומרת ספק לתהילה ספק לעצמך, בחורות עד שמתארסות- חסרות כל עול אמיתי.
תהילה מרימה מבט עייף מהמסך ופולטת שני משפטים: אם אצליח בכל המרוץ הזה גם לקנות לעצמי איזו שמלה או לקבוע תור לקוסמטיקאית – אספר לך. ואגב- ממי גם מצופה לעזור לא רק לאמא ולסבתא בפתח תקוה, אלא גם לשתי אחיותי הנשואות, אני קורסת ק ו ר ס ת!
ובכלל, מתלהטת תהילה, את יודעת מה קורה עם החברות שלי המאורסות? זה בכלל מצב לא הגיוני! לכי תנסי לעבוד כמו שצריך, להספיק את כל ההתארגנויות של ערב חתונה ועוד לסייע במשהו בנקיון הביתי- שהרי בכל זאת שנה אחרונה שאת בבית ואת רואה את אמא שלך משוועת..
14:00
עדיין במשרד. משיבה למיילים דחופים ותוהה, אולי באמת הן צודקות? אולי כולנו צריכות פשוט ללכת הביתה ולהיות במקום המיועד לנו, בינות לסמרטוטים וחומרי הניקוי, ?
אז זהו שלא. ברור שלא.
את נזכרת בשיחה שהיתה לך בשנה שעברה באחד הלילות המתוסכלים מאד, משהו בין י"א לי"ב.
אמא שלך, האוהבת, אמרה לך, אולי פשוט תעברי לעבודה פחות תובענית? תוכלי להכין פסח בנחת, מט"ו בשבט, ואת השתעשעת במחשבה ואמרת שמה פתאום, העבודה הזו מצוינת ואיזה הגיון יש בזה? מקסימום תקחי עוזרת, או לא תעשי יסודי, או תנקי רק חמץ, תמכרי את הארונות, חבל להפסיד עבודה כל כך טובה בשביל שבוע וחצי של לחץ בשנה.
שבוע וחצי.
זה כל מה שזה. את קולטת פתאום את גודל המשמעות. הלחץ ההיסטרי הנושב ברחוב מתחיל כמה ימים לאחר אמירת הלל של ראש חודש ומסתיים בי"ד בניסן, מ ס ת י ם. בן אם תרצי ובין אם לא, זה זמני, ועם קושי זמני כל אחת יכולה לשרוד.
ועובדה, את כבר ארבע שנים בעבודה ולא קרה שלא שרדת ערב פסח. קשה- היה קשה. אינטנסיבי –גם כן. אבל אפשרי. עובדה.
23:55
היום הזה עומד להגיע לקיצו, את מריצה את מהלכו ולא יכולה שלא לשים לב שבתוך כל הטרפת היו לך גם כמה רגעים מתוקים של נשיקות מהשמים, כמה סידורים ש'הלכו' במהירות שיא, ארוחת הערב שהוכנה בידיים אוהבות, כמה קפיצות הדרך שלא העזת לקוות.
הקב"ה איתך. ושולח דרישות שלום, תקשיבי להן.
אז נדבר בעוד שבוע. כולנו נשב בסדר ויהיה בסדר.
זה בדוק.
פסח כשר ושמח.